האם קרע בגיד באמת יכול להתאחות לבד? המדריך המקיף להבנת תהליך הריפוי והטיפולים האפשריים

פציעות בגידים הן תופעה נפוצה, המשפיעה על ספורטאים וחובבנים כאחד, כמו גם על אנשים מבוגרים יותר כתוצאה משחיקה או תאונות. כאשר גיד נקרע, בין אם באופן חלקי או מלא, עולה מיד השאלה המטרידה: האם קרע בגיד יכול להתאחות לבד, או שמא נדרשת התערבות רפואית? התשובה, כפי שנגלה במדריך מקיף זה, אינה חד משמעית ותלויה במגוון רחב של גורמים.

הגידים, אותן רצועות חזקות וסיביות המחברות בין השרירים לעצמות, ממלאים תפקיד חיוני במערכת התנועה שלנו. הם אלו שמעבירים את הכוח שמייצרים השרירים אל העצמות, ובכך מאפשרים לנו לבצע כל תנועה, מהרמת חפץ קל ועד לריצה מאומצת. פגיעה בגיד עלולה להוביל לכאב משמעותי, להגבלה בתנועה, ובמקרים חמורים אף לאובדן תפקוד.

במאמר זה נצלול לעומק סוגיית החלמתם של גידים קרועים. נבחן את מבנה הגיד, את הסיבות הנפוצות לקרעים, את סוגי הקרעים השונים ואת תהליך הריפוי הטבעי שהגוף מנסה לבצע. ננתח באילו מקרים ריפוי עצמי, בסיוע טיפול שמרני, עשוי להספיק, ומתי התערבות רפואית, ולעיתים אף ניתוח, הופכת להכרחית. כמו כן, נדון בגורמים המשפיעים על יכולת ההחלמה ובאפשרויות הטיפול הקיימות כיום ברפואה המודרנית.

פרק 1: מהו גיד וכיצד הוא נקרע?

כדי להבין את תהליך ההחלמה של קרע בגיד, חשוב ראשית להכיר את המבנה הייחודי של הגידים ואת הגורמים העלולים להוביל לפגיעה בהם.

מבנה הגיד ותפקידו במערכת התנועה

הגידים מורכבים בעיקר מסיבי קולגן, חלבון מבני חזק במיוחד, המסודרים במקביל ובצפיפות גבוהה. מבנה זה מעניק לגידים את החוזק והעמידות הנדרשים כדי לעמוד במתח ובכוחות המופעלים עליהם בעת כיווץ שרירים. בניגוד לשרירים, הגידים אינם אלסטיים במיוחד, מה שהופך אותם לפגיעים יותר לקריעה תחת עומס פתאומי או מתיחת יתר.

אחד המאפיינים החשובים של גידים, המשפיע באופן ישיר על יכולת הריפוי שלהם, הוא אספקת הדם היחסית דלה שלהם. כלי הדם המזינים את הגידים מועטים יחסית לרקמות אחרות בגוף, כמו שרירים או עור. משמעות הדבר היא שקצב הגעתם של חומרי הזנה ותאים המשתתפים בתהליך הריפוי אל אזור הפגיעה הוא איטי יותר, מה שמאריך את משך ההחלמה ומקשה על ריפוי מלא ואיכותי.

סיבות נפוצות לקרעים בגידים

קרעים בגידים יכולים להתרחש ממגוון סיבות, ולעיתים משילוב של מספר גורמים:

• פציעה אקוטית (חריפה): זוהי הסיבה הנפוצה ביותר לקרעים, במיוחד בקרב אנשים צעירים ופעילים גופנית. הפציעה יכולה להיגרם כתוצאה מתנועה פתאומית ועוצמתית, מתיחת יתר של הגיד, חבלה ישירה (כמו מכה או נפילה), או הרמת משא כבד באופן לא נכון. דוגמאות נפוצות כוללות קרע בגיד אכילס במהלך משחק כדורסל או קרע בגידי הכתף בעת הרמת משקולות.
• עומס יתר ושימוש חוזרני (Overuse): פעילות גופנית או תנועות חוזרות ונשנות לאורך זמן, במיוחד ללא הכנה מספקת או טכניקה נכונה, עלולות לגרום למיקרו-טראומות מצטברות בגיד. תהליך זה, המכונה לעיתים טנדינופתיה (Tendinopathy), מחליש את הגיד בהדרגה והופך אותו לפגיע יותר לקריעה, גם תחת עומס נמוך יחסית.
• שינויים ניווניים (דגנרטיביים): עם הגיל, הגידים עוברים שינויים טבעיים הכוללים ירידה בגמישות, ירידה באספקת הדם ושינויים במבנה הקולגן. שינויים אלו הופכים את הגידים לחלשים יותר ונוטים יותר להיקרע, לעיתים גם ללא חבלה משמעותית או אפילו באופן ספונטני. קרעים ניווניים נפוצים יותר בגידי הכתף ובגיד אכילס.
• מצבים רפואיים ותרופות: מצבים רפואיים מסוימים, כגון דלקת מפרקים שגרונית או סוכרת, עלולים להחליש את הגידים. כמו כן, שימוש ממושך בתרופות מסוימות, כגון סטרואידים (בזריקות מקומיות או בנטילה פומית) או סוגים מסוימים של אנטיביוטיקה (למשל, ממשפחת הפלואורוקווינולונים), נקשר לסיכון מוגבר לקרעים בגידים.

הבנת הסיבה לקרע חשובה לא רק לאבחון אלא גם לתכנון הטיפול והשיקום.

פרק 2: סוגי קרעים בגידים – לא כל קרע הוא זהה

לא כל הקרעים בגידים נוצרו שווים. חומרת הפגיעה, אופייה והיקפה משתנים ממקרה למקרה, וסיווג הקרע הוא צעד חיוני בקביעת הגישה הטיפולית וסיכויי ההחלמה.

קרע חלקי מול קרע מלא (Partial Tear vs. Complete Tear)

ההבחנה הבסיסית ביותר היא בין קרע חלקי לקרע מלא:

• קרע חלקי: בקרע חלקי, רק חלק מסיבי הגיד נקרעים, והגיד עדיין שומר על המשכיות מסוימת. חומרת הקרע החלקי יכולה לנוע בין קרע מינורי של מספר סיבים בודדים ועד לקרע המערב אחוז ניכר מעובי הגיד. תסמינים של קרע חלקי כוללים בדרך כלל כאב, נפיחות מקומית וחולשה מסוימת של השריר המחובר לגיד, אך התפקוד עשוי להישמר במידה חלקית. פוטנציאל ההחלמה של קרע חלקי ללא ניתוח, בעזרת טיפול שמרני מתאים, גבוה יותר מזה של קרע מלא.
• קרע מלא (או קרע חלקי בדרגה 3): בקרע מלא, הגיד נקרע לחלוטין, ונוצר נתק מלא בין שני קצותיו. במצב זה, הגיד אינו מסוגל עוד להעביר את כוח השריר לעצם, מה שמוביל לעיתים לאובדן תפקוד משמעותי או מלא של השריר הרלוונטי. לעיתים קרובות, בקרע מלא, קצות הגיד הקרועים מתרחקים זה מזה (הקרע גדל) וכן מאזור האחיזה של הגיד לעצם (רטרקציה), מה שמקשה ואף מונע לחלוטין ריפוי ספונטני. תסמינים של קרע מלא כוללים כאב חד ופתאומי, נפיחות משמעותית, שטף דם, וחוסר יכולת לבצע את התנועה שעליה אחראי הגיד. בקרעים מלאים שנכשלו בטיפול שמרני, וממשיכים לגרום לכאב ומגבלה תפקודית באנשים פעילים, יישקל טיפול ניתוחי.

קרעים אקוטיים מול קרעים כרוניים/ניווניים

הבחנה נוספת היא בין קרע אקוטי (חריף) לקרע כרוני או ניווני:

• קרע אקוטי: נגרם לרוב כתוצאה מחבלה או מאמץ פתאומי, כפי שתואר קודם. התסמינים מופיעים באופן מיידי והם לרוב חדים וברורים.
• קרע כרוני/ניווני: מתפתח בהדרגה לאורך זמן, לרוב על רקע של שחיקה מתמשכת, טנדינופתיה קיימת או שינויים ניווניים הקשורים לגיל. במקרים אלו, הכאב עשוי להיות פחות חד ויותר עמום ומטריד, וההגבלה בתפקוד יכולה להתפתח באיטיות. לעיתים, קרע ניווני קטן יכול להפוך לקרע גדול יותר בעקבות מאמץ קל יחסית. איכות רקמת הגיד בקרעים ניווניים היא לעיתים פחות טובה, מה שיכול להשפיע על אפשרויות הטיפול וההחלמה.

מיקום הקרע – האם זה משנה?

בהחלט. מיקום הקרע בגיד, וסוג הגיד שנפגע, משפיעים באופן משמעותי על הפרוגנוזה ועל הגישה הטיפולית. גידים מסוימים, בשל תפקידם הייחודי ואספקת הדם שלהם, מועדים יותר לסיבוכים ודורשים לעיתים קרובות יותר התערבות ניתוחית לתיקון מיטבי.

• גידי השרוול המסובב (Rotator Cuff) בכתף: קרעים בגידים אלו נפוצים מאוד, הן על רקע חבלתי והן על רקע ניווני. הטיפול יכול לנוע בין שמרני (פיזיותרפיה, תרופות נוגדות דלקת) לניתוחי, תלוי בגודל הקרע, בגיל המטופל, ברמת הפעילות ובחומרת התסמינים.
• גיד אכילס: גיד זה, המחבר את שרירי השוק האחוריים לעצם העקב, חיוני להליכה, ריצה וקפיצה. קרע מלא בגיד אכילס הוא פציעה משמעותית, ובמקרים רבים, במיוחד בספורטאים ואנשים פעילים, מומלץ טיפול ניתוחי. עם זאת, בשנים האחרונות ישנה גם הכרה ביכולת הריפוי של גיד אכילס באמצעות טיפול שמרני הכולל קיבוע מתאים ושיקום ממושך.
• גיד הפיקה (Patellar Tendon) בברך: קרע בגיד זה, המחבר את הפיקה לעצם השוק (טיביה TIBIA), גורם לחוסר יכולת ליישר את הברך. לרוב, קרע מלא בגיד הפיקה דורש תיקון ניתוחי.
• גיד שריר הזרוע הדו-ראשי (Biceps): קרע בגיד הביצפס יכול להתרחש באזור הכתף (הראש הארוך) או באזור המרפק (התאחיזה הדיסטלית). קרע של הראש הארוך בכתף לרוב מטופל שמרנית. קרע של הגיד הדיסטלי במרפק יכול להיות מטופל גם כן שמרנית או ניתוחית בהתאם למטופל, עיסוקיו, ספורט בו הוא עוסק וכן הלאה. העדיפות במקרים אלו לניתוח סמוך למועד הפציעה. 
• גידים מיישרים ומכופפים באצבעות הידיים: גידים אלו עדינים ומורכבים. קרעים בגידים אלו דורשים לרוב התערבות ניתוחית מוקדמת על ידי מומחה לכירורגיה של היד, על מנת להשיג תוצאות תפקודיות טובות ולמנוע סיבוכים כמו הידבקויות.

פרק 3: תהליך הריפוי הטבעי של גיד – מה הגוף מנסה לעשות?

כאשר גיד נקרע, הגוף מפעיל באופן מיידי סדרה מורכבת של תהליכים ביולוגיים בניסיון לתקן את הנזק. תהליך ריפוי זה, בדומה לריפוי פצעים ברקמות אחרות, מתרחש במספר שלבים עיקריים.

שלבי הריפוי

1. השלב הדלקתי (Inflammatory Phase): שלב זה מתחיל מיד לאחר הפציעה ונמשך מספר ימים. הוא מאופיין בהיווצרות קריש דם באזור הקרע, ובגיוס של תאי דם לבנים ותאים דלקתיים אחרים לאזור. מטרת שלב זה היא "לנקות" את האזור מרקמה פגועה ומתאים מתים, ולהכין את הקרקע לשלבי הריפוי הבאים. התסמינים הקליניים בשלב זה כוללים כאב, נפיחות, אודם וחום מקומי.
2. השלב השגשוגי (Proliferative Phase): שלב זה מתחיל מספר ימים לאחר הפציעה ויכול להימשך מספר שבועות. בשלב זה, תאים הנקראים פיברובלסטים מגיעים לאזור הפגוע ומתחילים לייצר קולגן חדש, שהוא אבן הבניין העיקרית של הגיד. הקולגן החדש שנוצר בשלב זה אינו מאורגן כמו הקולגן המקורי בגיד הבריא, והוא יוצר רקמת צלקת ראשונית. במקביל, נוצרים כלי דם חדשים קטנים (אנגיוגנזה) כדי לספק חמצן וחומרי הזנה לרקמה המתאחה.
3. שלב העיצוב מחדש וההבשלה (Remodeling and Maturation Phase): זהו השלב הארוך ביותר בתהליך הריפוי, והוא יכול להימשך חודשים ואף שנה ויותר. בשלב זה, רקמת הצלקת שנוצרה עוברת תהליך של ארגון מחדש. סיבי הקולגן הופכים למסודרים יותר בכיוון קווי המתח המופעלים על הגיד, והרקמה הופכת לחזקה וצפופה יותר. כלי הדם העודפים נסוגים, וסוג הקולגן (קולגן 3 שנבנה בשלב הקודם) משתנה בהדרגה לקולגן מסוג 1, הדומיננטי בגידים בריאים. עם זאת, חשוב לציין שהרקמה הצלקתית, גם לאחר שלב ההבשלה, לרוב אינה מגיעה לאותה רמת חוזק, גמישות וארגון מבני כמו רקמת הגיד המקורית שלא נפגעה.

מדוע ריפוי גידים הוא תהליך מאתגר?

למרות המנגנונים המתוחכמים של הגוף, ריפוי גידים הוא תהליך מורכב ומאתגר ממספר סיבות:

• אספקת דם דלה: כפי שצוין, אספקת הדם המוגבלת לגידים מאטה את קצב הגעתם של תאי ריפוי וחומרי בניין חיוניים לאזור הפגוע, ובכך מאריכה את משך כל שלבי ההחלמה.
• יצירת רקמת צלקת: הגוף מתקן את הקרע בגיד בעיקר על ידי יצירת רקמת צלקת. רקמה זו, אף שהיא מגשרת על הפער, נחותה מבחינה ביומכנית מרקמת גיד בריאה. היא פחות חזקה, פחות גמישה, ועשויה להיות מסודרת בצורה פחות אופטימלית, מה שמעלה את הסיכון לקרע חוזר או לכאב כרוני.
• סיכון להידבקויות: במהלך תהליך הריפוי, הגיד הפגוע עלול להידבק לרקמות הסובבות אותו (כגון מעטפת הגיד, עור או עצמות סמוכות). הידבקויות אלו עלולות להגביל את תנועת הגיד, לגרום לכאב ולהפריע לתפקוד התקין.
• רטרקציה של קצות הגיד: בקרעים מלאים, קצות הגיד הקרועים נוטים להתרחק זה מזה (רטרקציה) עקב כיווץ השריר המחובר אליהם. פער גדול בין קצות הגיד מקשה מאוד, ולעיתים הופך לבלתי אפשרי, ריפוי ספונטני ללא התערבות כירורגית שתקרב את הקצוות.
• קושי בשיקום העומס הנכון: גידים זקוקים לעומס מכני מבוקר כדי להתחזק ולהתארגן כראוי במהלך שלב העיצוב מחדש. מנוחה מוחלטת מדי או ארוכה מדי עלולה להוביל להתנוונות ולהיחלשות נוספת של הגיד, בעוד שעומס מוקדם מדי או מוגזם מדי עלול לשבש את תהליך הריפוי ולגרום לקרע חוזר. מציאת האיזון הנכון היא קריטית ודורשת לרוב הדרכה מקצועית (פיזיותרפיה).

בשל אתגרים אלו, התשובה לשאלה האם קרע בגיד יכול להתאחות לבד אינה פשוטה.

פרק 4: אז האם קרע בגיד יכול להתאחות לבד? התשובה המורכבת

לאחר שהבנו את מבנה הגיד, את סוגי הקרעים ואת תהליך הריפוי המורכב, אנו יכולים לגשת לשאלה המרכזית: באילו תנאים קרע בגיד עשוי להתאחות ללא התערבות ניתוחית, ומתי התערבות כזו הופכת להכרחית?

מקרים בהם ריפוי עצמי (עם טיפול שמרני) עשוי להספיק

ישנם מצבים מסוימים שבהם הגוף, בסיוע טיפול שמרני נכון, יכול להביא לריפוי מספק של קרע בגיד, עד כדי חזרה לתפקוד טוב וללא כאבים משמעותיים.

• קרעים חלקיים קטנים: כאשר הקרע מערב רק אחוז קטן מסיבי הגיד, וההמשכיות הכללית של הגיד נשמרת, יש סיכוי טוב לריפוי באמצעות טיפול שמרני. טיפול זה יכלול בדרך כלל תקופת מנוחה מהפעילות שגרמה לפציעה, שימוש באמצעים להורדת דלקת וכאב (כמו קירור מקומי ותרופות נוגדות דלקת), ולעיתים קיבוע זמני (למשל, סד או תחבושת אלסטית) כדי להפחית את העומס על הגיד ולאפשר לו להתחיל בתהליך הריפוי. לאחר השלב החריף, תוכנית פיזיותרפיה מותאמת אישית היא קריטית לשיקום הדרגתי של טווחי התנועה, הכוח והגמישות.
• מיקומים מסוימים וסוגי גידים: ישנם גידים מסוימים, או קרעים במיקומים ספציפיים, שנוטים להגיב טוב יותר לטיפול שמרני. לדוגמה, קרע של הראש הארוך של שריר הביצפס בכתף, במיוחד באנשים מבוגרים יותר ופחות פעילים, יכול לעיתים קרובות להיות מטופל בהצלחה ללא ניתוח, תוך התמקדות בשיכוך כאבים ובשמירה על תפקוד כללי של הכתף.
• מטופלים פחות פעילים או מבוגרים: אצל אנשים שרמת הפעילות הגופנית שלהם נמוכה יותר, או אצל אנשים מבוגרים מאוד, הדרישות התפקודיות מהגיד הפגוע עשויים להיות פחותות. במקרים אלו, גם אם הריפוי האנטומי אינו מושלם, שיפור בתסמינים וחזרה לתפקוד יומיומי סביר עשויים להיחשב כהצלחה טיפולית גם ללא ניתוח.
• "ריפוי תפקודי" לעומת "ריפוי אנטומי": חשוב לציין, במיוחד בהקשר של קרעים כרוניים או ניווניים (למשל, בגידי הכתף), שלעיתים טיפול פיזיותרפיה אינטנסיבי וממושך יכול להביא לשיפור משמעותי בכאב ובתפקוד, גם אם בדיקות הדמיה (כמו MRI) עדיין מראות שהקרע האנטומי בגיד קיים. במקרים אלו, הגוף מפצה על הקרע באמצעות חיזוק שרירים אחרים סביב המפרק ושיפור דפוסי התנועה. זוהי דוגמה ל"ריפוי תפקודי".

מתי התערבות רפואית (ולעיתים ניתוח) היא הכרחית?

למרות האמור לעיל, ישנם מצבים רבים שבהם טיפול שמרני לבדו לא יספיק, והתערבות רפואית, לרוב בדמות ניתוח לתיקון הגיד, תהיה הדרך המועדפת להשגת תוצאות מיטביות.

• קרעים מלאים: ברוב המקרים של קרע מלא, במיוחד בגידים מרכזיים הנושאים עומס רב (כמו גיד אכילס, גיד הפיקה, גידי השרוול המסובב בכתף אצל אנשים צעירים ופעילים), קשה מאוד ואף בלתי אפשרי להשיג איחוי ספונטני של קצות הגיד ללא קירוב כירורגי שלהם.
• רטרקציה משמעותית של קצות הגיד: כאשר קצות הגיד הקרועים מתרחקים זה מזה באופן ניכר, הסיכוי לגישור טבעי של הפער קטן מאוד. ניתוח נדרש כדי למשוך את קצות הגיד בחזרה ולתפור אותם.
• אובדן תפקוד משמעותי: אם הקרע גורם לאובדן ניכר של כוח או יכולת תנועה, והדבר פוגע באיכות החיים וביכולת לבצע פעולות יומיומיות או ספורטיביות, ניתוח לשיקום התפקוד הוא לרוב האפשרות הטובה ביותר.
• כישלון טיפול שמרני: גם במקרים של קרע חלקי, אם תקופה סבירה של טיפול שמרני (לרוב מספר חודשים) אינה מביאה לשיפור מספק בתסמינים ובתפקוד, יש לשקול התערבות ניתוחית.
• סוג הגיד ומיקומו: כאמור, ישנם גידים (כמו גידים מכופפים באצבעות) שכמעט תמיד דורשים תיקון ניתוחי עקב מורכבותם והסיכון הגבוה להידבקויות ולירידה תפקודית קשה ללא ניתוח.
• ספורטאים ואנשים פעילים מאוד: אצל אנשים שעיסוקם או תחביביהם דורשים רמת תפקוד גבוהה וכוח מרבי, ניתוח לתיקון הגיד מציע לרוב את הסיכוי הטוב ביותר לחזרה מלאה לפעילות ולמניעת פציעות חוזרות.
• קרעים אקוטיים כתוצאה מטראומה: קרעים טריים שנגרמו מחבלה ישירה, במיוחד אם הם מלאים, מטופלים לעיתים קרובות בניתוח בשלב מוקדם כדי למנוע התנוונות של השריר ורטרקציה של הגיד, ולהגדיל את סיכויי ההחלמה האופטימלית.

"החלמה" – האם הגיד חוזר למצבו המקורי?

גם כאשר קרע בגיד מתאחה, בין אם באופן ספונטני ובין אם לאחר ניתוח, חשוב להבין שהרקמה המתקנת היא רקמת צלקת. רקמת צלקת זו, על אף שהיא מחליפה את הגיד הפגוע ומאפשרת העברת כוח, לרוב אינה זהה בתכונותיה לרקמת הגיד המקורית. היא עשויה להיות פחות חזקה, פחות אלסטית, ובעלת מבנה סיבי פחות מאורגן. משמעות הדבר היא שגם לאחר "החלמה" מוצלחת, הגיד עשוי להיות פגיע יותר לפציעה חוזרת, והתפקוד עשוי לא לחזור במאת האחוזים למצב שלפני הפציעה, במיוחד בפציעות קשות. עם זאת, באמצעות שיקום נכון וממושך, ניתן לשפר משמעותית את איכות רקמת הצלקת ולהשיג חזרה לתפקוד גבוה מאוד.

פרק 5: גורמים המשפיעים על יכולת ההחלמה של גיד

יכולת ההחלמה של גיד קרוע והתוצאה הסופית של הטיפול מושפעות ממגוון רחב של גורמים, חלקם קשורים למטופל עצמו וחלקם לפציעה ולטיפול שניתן.

גורמים אישיים

• גיל המטופל: באופן כללי, מטופלים צעירים יותר נוטים להחלים מהר יותר ובאופן מלא יותר מקרעים בגידים, הודות ליכולת התחדשות רקמות טובה יותר ולאספקת דם יעילה יותר. עם הגיל, תהליכי הריפוי הופכים איטיים יותר, ואיכות הרקמה המתאחה עשויה להיות פחות טובה.
• מצב בריאותי כללי: מחלות רקע כרוניות עלולות לפגוע משמעותית ביכולת הריפוי. סוכרת, למשל, פוגעת בזרימת הדם ובתפקוד תאי הריפוי. מחלות כלי דם, מחלות אוטואימוניות ומצבים של דיכוי חיסוני יכולים גם הם להאט ולהקשות על תהליך ההחלמה.
• עישון: עישון ידוע כגורם הפוגע בריפוי פצעים ורקמות, כולל גידים. הוא מכווץ כלי דם, מפחית את אספקת החמצן לרקמות, ומפריע לתפקוד התאים המשתתפים בריפוי.
• תזונה: תזונה מאוזנת ועשירה בחלבונים, ויטמינים ומינרלים חיונית לבניית רקמות חדשות ולתמיכה בתהליכי הריפוי. חסרים תזונתיים עלולים לעכב את ההחלמה.
• רמת פעילות ודרישות תפקודיות: כפי שצוין, רמת הפעילות של האדם והדרישות התפקודיות ממנו ישפיעו על בחירת הטיפול ועל יעדי השיקום. 
• גנטיקה: ישנם גם גורמים גנטיים שעשויים להשפיע על איכות הקולגן ועל נטייה לפציעות גידים או לקשיי החלמה. תחום זה עדיין במחקר.

גורמים הקשורים לפציעה עצמה ולטיפול

• סוג הקרע וחומרתו: קרע מלא וגדול, עם רטרקציה משמעותית של קצות הגיד, יהיה קשה יותר לריפוי וידרוש לרוב ניתוח, לעומת קרע חלקי וקטן.
• מיקום הגיד הפגוע: כאמור, גידים מסוימים (כמו גידי האצבעות) מחלימים פחות טוב באופן ספונטני ודורשים התערבות מוקדמת.
• אספקת הדם לאזור הפגוע: גידים באזורים עם אספקת דם טובה יותר (למשל, קרוב לחיבור שריר-גיד) עשויים להחלים טוב יותר מגידים באזורים עם אספקת דם דלה (למשל, קרוב לחיבור גיד-עצם או באזורים מסוימים של הגיד עצמו).
• הזמן שעבר מהפציעה ועד תחילת הטיפול: טיפול מוקדם, בין אם שמרני ובין אם ניתוחי, מביא לרוב לתוצאות טובות יותר. דחייה בטיפול עלולה להוביל להתנוונות של השריר, לרטרקציה קשה יותר של הגיד, ולהיווצרות רקמת צלקת באיכות ירודה, מה שמקשה על התיקון ופוגע בסיכויי ההחלמה.
• איכות הטיפול והשיקום: בין אם נבחר טיפול שמרני או ניתוחי, איכות הביצוע של הטיפול עצמו, וההקפדה על תוכנית שיקום מותאמת אישית ומקצועית, הם קריטיים להצלחה. פיזיותרפיה נכונה, התקדמות הדרגתית בעומסים ושיתוף פעולה של המטופל הם גורמי מפתח.

הבנת מכלול הגורמים הללו מסייעת לצוות הרפואי להתאים את הטיפול האופטימלי לכל מטופל ומטופל, ולהעריך בצורה מציאותית יותר את סיכויי ההחלמה.

פרק 6: אפשרויות טיפול בקרע בגיד

הגישה הטיפולית לקרע בגיד מותאמת באופן אישי לכל מטופל, תוך התחשבות בסוג הקרע, מיקומו, חומרתו, גיל המטופל, רמת פעילותו, מצבו הבריאותי הכללי וציפיותיו. באופן כללי, ניתן לחלק את אפשרויות הטיפול לשתי קטגוריות עיקריות: טיפול שמרני וטיפול ניתוחי.

טיפול שמרני – מנוחה, קיבוע ופיזיותרפיה

טיפול שמרני מהווה לרוב את קו הטיפול הראשון בקרעים חלקיים, ובמקרים מסוימים גם בקרעים מלאים (למשל, בגיד אכילס באוכלוסיות מסוימות, או בקרעים ניווניים בכתף אצל אנשים מבוגרים). מטרת הטיפול השמרני היא להפחית כאב ודלקת, לאפשר לגיד להתחיל בתהליך ריפוי טבעי, ולשקם בהדרגה את התפקוד.

• עקרונות RICE (מנוחה, קירור, חבישה, הרמה): בשלב החריף, מיד לאחר הפציעה, מומלץ ליישם את עקרונות RICE:
  • Rest (מנוחה): הימנעות מפעילות המכבידה על הגיד הפגוע.
  • Ice (קירור): הנחת קרח על האזור הפגוע למשך 15-20 דקות מספר פעמים ביום, כדי להפחית נפיחות וכאב.
  • Compression (חבישה): שימוש בתחבושת אלסטית כדי להפחית נפיחות ולספק תמיכה.
  • Elevation (הרמה): הרמת האיבר הפגוע מעל גובה הלב כדי לסייע בהפחתת נפיחות.
• קיבוע (Immobilization): במקרים רבים, יידרש קיבוע של האיבר הפגוע באמצעות סד, גבס, מגף מיוחד (למשל, בקרע בגיד אכילס) או מתלה (למשל, בקרע בכתף). מטרת הקיבוע היא למנוע תנועה של הגיד הקרוע, להפחית את המתח המופעל עליו, ולאפשר לרקמה להתחיל להתאחות. משך הקיבוע משתנה בהתאם לחומרת הפציעה ולסוג הגיד, ויכול לנוע בין מספר ימים למספר שבועות.
• תרופות: רופא עשוי להמליץ על תרופות נוגדות דלקת שאינן סטרואידיליות (NSAIDs), כגון איבופרופן או נפרוקסן, להקלה על כאב והפחתת דלקת. במקרים של כאב חזק, ייתכן שיינתנו גם משככי כאבים חזקים יותר לטווח קצר.
• פיזיותרפיה: זהו המרכיב החשוב והמכריע ביותר בטיפול השמרני ובשיקום לאחר פציעה בגיד. תוכנית פיזיותרפיה מותאמת אישית, המבוצעת על ידי פיזיותרפיסט מוסמך, חיונית להשגת החלמה מיטבית. הפיזיותרפיה כוללת:
  • תרגילים לשיפור טווחי תנועה: בשלבים המוקדמים, תרגילים פסיביים ואקטיביים עדינים למניעת נוקשות במפרק.
  • תרגילי חיזוק: חיזוק הדרגתי של השריר המחובר לגיד הפגוע ושל השרירים הסובבים, כדי לייצב את המפרק ולהחזיר את הכוח.
  • תרגילי גמישות ומתיחות: לשמירה על גמישות הגיד והשרירים.
  • תרגול פרופריוספטיבי (שיווי משקל וקואורדינציה): לשיפור השליטה והיציבות של המפרק.
  • הדרכה לחזרה הדרגתית לפעילות: הפיזיותרפיסט ינחה את המטופל כיצד לחזור לפעילות יומיומית ולספורט באופן בטוח והדרגתי, כדי למנוע פציעה חוזרת.
  • טכניקות נוספות: לעיתים נעשה שימוש גם בטכניקות כמו עיסוי, טיפול בחום/קור, אולטרסאונד טיפולי או גירוי חשמלי.

טיפולים מתקדמים וניתוח

כאשר טיפול שמרני אינו מספיק, או במקרים של קרעים חמורים, נשקלים טיפולים מתקדמים יותר, כולל התערבות ניתוחית.

• זריקות:
  • זריקות סטרואידים (קורטיזון): בעבר היו נפוצות יותר, אך כיום השימוש בהן לטיפול בקרעים בגידים שנוי במחלוקת. קורטיזון הוא חומר אנטי-דלקתי חזק שיכול להקל על כאב לטווח קצר, אך הוא עלול גם להחליש את הגיד בטווח הארוך ולהגביר את הסיכון לקרע מלא או חוזר. לרוב, אם משתמשים בזריקות קורטיזון, זה יהיה בזהירות רבה ובמקרים ספציפיים מאוד, ולא באופן חוזר ונשנה.
  • זריקות פלסמה עשירה בטסיות PRP platelet rich plasma: טיפול ביולוגי שבו נלקח דם מהמטופל, מועבר תהליך של סרכוז לריכוז טסיות הדם (העשירות בפקטורי גדילה), והפלזמה המרוכזת מוזרקת חזרה לאזור הגיד הפגוע. הרעיון הוא שפקטורי הגדילה יעודדו ויאיצו את תהליך הריפוי הטבעי. יעילות טיפול זה עדיין נחקרת, והתוצאות אינן חד משמעיות לכל סוגי הקרעים בגידים, אך ישנם דיווחים על הצלחות. הטיפול בטוח וטבעי וללא החסרונות של טיפול בסטרואידים העלולים להחליש את הגידים. 
• ניתוח לתיקון גיד: ניתוח הוא לרוב אפשרות הטיפול המועדפת במקרים של קרע מלא בגיד משמעותי, קרע עם רטרקציה של הקצוות, כישלון טיפול שמרני, או רצון לחזרה לתפקוד מלא (במיוחד בספורטאים). מטרת הניתוח היא לקרב את קצות הגיד הקרועים ולתפור אותם זה לזה, או לחבר מחדש את הגיד לעצם במידה והוא נתלש ממנה.
  • טכניקות ניתוחיות: הניתוח יכול להתבצע בשיטה פתוחה (חתך עור גדול יותר) או בשיטה ארתרוסקופית (זעיר-פולשנית), שבה מוחדרים מצלמה קטנה וכלי ניתוח עדינים דרך חתכים קטנים. הבחירה בטכניקה תלויה בסוג הגיד, במיקום הקרע ובניסיון המנתח. בתיקון גידים נעשה שימוש בתפרים חזקים מיוחדים, ולעיתים גם בעוגנים (מעין ברגים קטנים) המוחדרים לעצם ואליהם נקשרים התפרים.
  • שיקום לאחר ניתוח: השיקום לאחר ניתוח לתיקון גיד הוא חלק בלתי נפרד וקריטי מהטיפול. הוא לרוב ממושך ודורשני, וכולל תקופת קיבוע ראשונית, ולאחר מכן פיזיותרפיה אינטנסיבית להחזרת טווחי התנועה, הכוח והתפקוד. משך השיקום הכולל יכול לנוע בין מספר חודשים לשנה ואף יותר, תלוי בסוג הניתוח ובקצב ההחלמה האישי.

פרק 7: מניעה וחזרה לפעילות

אמנם לא תמיד ניתן למנוע קרעים בגידים, במיוחד אלו הנגרמים מחבלה פתאומית, אך ישנם מספר צעדים שניתן לנקוט כדי להפחית את הסיכון:

• חימום ומתיחות: לפני כל פעילות גופנית, חשוב לבצע חימום יסודי שיכין את השרירים והגידים למאמץ, ולאחר הפעילות לבצע מתיחות לשמירה על גמישות.
• הדרגתיות במאמצים: יש להגביר את עצימות ומשך האימונים באופן הדרגתי, ולא "לקפוץ" למאמצים קשים מדי בבת אחת. הגוף זקוק לזמן הסתגלות.
• תרגילי חיזוק וגמישות: שילוב קבוע של תרגילי חיזוק לשרירים הרלוונטיים ותרגילי גמישות יכול לשפר את עמידות הגידים.
• טכניקה נכונה: הקפדה על טכניקה נכונה בביצוע תרגילים או פעולות ספורטיביות יכולה להפחית עומסים מיותרים על הגידים.
• הנעלה מתאימה: שימוש בנעליים המתאימות לסוג הפעילות, עם תמיכה טובה ובלימה מספקת, חשוב במיוחד בפעילויות כמו ריצה וקפיצה.
• הקשבה לגוף: אין להתעלם מכאב. כאב הוא אות אזהרה של הגוף. אם חשים כאב במהלך פעילות, יש לעצור, לנוח, ובמידת הצורך לפנות לייעוץ רפואי.

החזרה לפעילות מלאה, ובמיוחד לספורט, לאחר קרע בגיד (בין אם טופל שמרנית או ניתוחית) חייבת להיות הדרגתית ומבוקרת, ובהתאם להנחיות הרופא המטפל והפיזיותרפיסט. ניסיון לחזור לפעילות מוקדם מדי או בעצימות גבוהה מדי עלול להוביל לסיבוכים, לכאב כרוני או לקרע חוזר.

סיכום

השאלה "האם קרע בגיד מתאחה לבד?" היא שאלה מורכבת, והתשובה לה אינה חד משמעית. יכולת ההחלמה הספונטנית של גיד קרוע מוגבלת ותלויה במשתנים רבים, כולל סוג הקרע (חלקי או מלא), גודלו, מיקומו, גיל המטופל, רמת פעילותו ומצבו הבריאותי הכללי.

בעוד שקרעים חלקיים קטנים עשויים להחלים בצורה מספקת באמצעות טיפול שמרני הכולל מנוחה, קיבוע ופיזיותרפיה, הרי שקרעים מלאים, קרעים גדולים, או קרעים בגידים קריטיים לתפקוד, דורשים לרוב התערבות רפואית, ובמקרים רבים ניתוח, על מנת להשיג איחוי אופטימלי וחזרה לתפקוד מלא. גם במקרים של החלמה, חשוב לזכור שהגיד המתאחה מורכב מרקמת צלקת, שלרוב אינה חזקה או גמישה כמו רקמת הגיד המקורית.

בכל מקרה של חשד לקרע בגיד, חשוב ביותר לפנות לאבחון וייעוץ של רופא מומחה, לרוב אורתופד. אבחון מדויק, הכולל בדיקה גופנית ולעיתים בדיקות הדמיה (כמו אולטרסאונד או MRI), הוא המפתח לקביעת הטיפול המתאים ביותר. הקפדה על תוכנית טיפול ושיקום מותאמת אישית, בין אם שמרנית ובין אם לאחר ניתוח, היא חיונית להשגת התוצאות הטובות ביותר, להפחתת הסיכון לסיבוכים, ולחזרה בטוחה ככל האפשר לשגרת חיים פעילה ומספקת