כאבים בכתף הם תלונה נפוצה הפוגעת באיכות חייהם של רבים, בין אם מדובר בספורטאים, עובדי כפיים, או אנשים המבצעים פעולות יומיומיות. אחת הסיבות השכיחות ביותר לכאבים אלו היא "תסמונת הצביטה" או "תסמונת התפס" (Shoulder Impingement Syndrome). מצב זה, המתרחש כאשר רקמות רכות בכתף נלחצות או "נצבטות", עלול לגרום לכאב משמעותי, להגבלה בתנועה, ובטווח הארוך אף לנזק מבני לגידים.
במאמר זה, נצלול לעומק תסמונת הצביטה בכתף. נבין מה בדיוק "נצבט" שם, מדוע זה קורה, מהם התסמינים האופייניים, כיצד מאבחנים את הבעיה, ומהן דרכי הטיפול והמניעה היעילות ביותר. מטרתנו היא לספק לכם את כל הידע הדרוש כדי להבין את מצבכם, לפנות לטיפול הנכון, ולשוב לתפקוד מלא ונטול כאבים.
מהי תסמונת הצביטה בכתף? האנטומיה של ה"צביטה"
כדי להבין את תסמונת הצביטה, עלינו להכיר את המבנה האנטומי הרלוונטי בכתף, ובפרט את המרווח התת-אקרומיאלי (Subacromial space).
- האקרומיון (Acromion): זהו החלק העליון והגרמי של עצם השכמה, היוצר את "גג" הכתף. ניתן למשש אותו כבליטה גרמית בקצה העליון של הכתף.
- ראש עצם הזרוע (Humeral Head): החלק העליון, הכדורי, של עצם הזרוע.
- המרווח התת-אקרומיאלי: זהו חלל צר יחסית, הממוקם בין האקרומיון (מלמעלה) לבין ראש עצם הזרוע (מלמטה).
בתוך מרווח זה עוברות מספר רקמות רכות חשובות:
- גידי השרוול המסובב (Rotator Cuff Tendons): בעיקר גיד הסופראספינטוס (Supraspinatus), שהוא השכיח ביותר להיפגע בתסמונת זו. גם גידים נוספים של השרוול המסובב (אינפראספינטוס, סאבסקפולריס) יכולים להיות מעורבים.
- הבורסה התת-אקרומיאלית (Subacromial Bursa): שקית נוזלים קטנה המשמשת כ"כרית סיכוך" ומפחיתה חיכוך בין גידי השרוול המסובב לבין האקרומיון.
- הראש הארוך של גיד הביספס (Biceps Long Head Tendon): עובר בסמוך וגם הוא עלול להיות מעורב.
מנגנון הצביטה:
תסמונת הצביטה מתרחשת כאשר המרווח התת-אקרומיאלי הופך צר מדי, או כאשר הרקמות הרכות שבתוכו מתעבות (למשל, עקב דלקת). כתוצאה מכך, בעת הרמת הזרוע (במיוחד הצידה או קדימה), הרקמות הללו נלחצות או נצבטות בין ראש ההומרוס לבין האקרומיון, ולעיתים גם כנגד רצועה קשיחה הנקראת הרצועה הקורקו-אקרומיאלית.
לחץ וחיכוך חוזרים ונשנים אלו גורמים ל:
- דלקת בבורסה (בורסיטיס – Bursitis): הבורסה הופכת מודלקת, נפוחה וכואבת.
- דלקת בגידים (טנדיניטיס – Tendinitis): הגידים הופכים מגורים, מודלקים ובצקתיים.
- בטווח הארוך: גירוי כרוני עלול להוביל לשחיקה, שינויים ניווניים (טנדינוזיס – Tendinosis), ואף לקרעים חלקיים או מלאים בגידי השרוול המסובב.
סוגי צביטה – לא תמיד אותו דבר
בעוד שהמונח "תסמונת הצביטה" מתייחס לרוב לצביטה במרווח התת-אקרומיאלי, קיימים גם סוגים נוספים של צביטה בכתף, אם כי פחות שכיחים:
- צביטה תת-אקרומיאלית (Subacromial Impingement):
- זוהי הצורה הקלאסית והנפוצה ביותר של התסמונת, כפי שתוארה לעיל. היא מכונה גם "צביטה חיצונית" (External Impingement).
- רוב המאמר יתמקד בסוג זה.
- צביטה פנימית (Internal Impingement):
- סוג זה נראה יותר בקרב ספורטאים המבצעים תנועות זריקה חוזרניות מעל הראש (למשל, שחקני כדורעף, כדוריד, טניס, ובייסבול).
- הצביטה מתרחשת בחלק האחורי-עליון של המפרק, כאשר גידי השרוול המסובב (בד"כ אינפראספינטוס וסופראספינטוס) והלברום האחורי-עליון נצבטים בין ראש ההומרוס לבין שפת הגלנואיד האחורית-עליונה, במנח של הרחקה מקסימלית וסיבוב חיצוני של הזרוע (מנח זריקה).
- צביטה תת-קורקואידית (Subcoracoid Impingement):
- סוג נדיר יחסית, בו מתרחשת צביטה בין הבליטה הקטנה של ההומרוס (Lesser Tuberosity) לבין זיז הקורקואיד של השכמה (Coracoid Process).
- הכאב מורגש לרוב בחלק הקדמי של הכתף ומוחמר בתנועות של כיפוף קדימה וסיבוב פנימי של הזרוע.
למה זה קורה לי? גורמים וגורמי סיכון לצביטה תת-אקרומיאלית
תסמונת הצביטה התת-אקרומיאלית אינה נגרמת לרוב מגורם בודד, אלא משילוב של מספר גורמים, אותם ניתן לחלק למבניים ופונקציונליים:
- גורמים מבניים/אנטומיים (הקשורים למבנה העצמות):
- צורת האקרומיון: מחקרים הראו שלאקרומיונים שונים יש צורות שונות:
- סוג 1 (שטוח – Flat): בעל סיכון נמוך יותר לצביטה.
- סוג 2 (מעוקל – Curved): סיכון בינוני.
- סוג 3 (קרסי/אנקולי – Hooked): בעל זיז גרמי הפונה מטה, מקטין את המרווח התת-אקרומיאלי וקשור לסיכון גבוה יותר לצביטה.
- זיזי עצם (אוסטאופיטים – Osteophytes): בליטות גרמיות המתפתחות עם הגיל או כתוצאה משחיקה בקצה התחתון של האקרומיון או במפרק האקרומיו-קלביקולרי (ACJ). זיזים אלו עלולים "לשפשף" את הגידים ולגרום לצביטה.
- עיבוי של הרצועה הקורקו-אקרומיאלית: רצועה זו יכולה להתעבות ולתרום להקטנת המרווח.
- מצבים לאחר שבר: שבר שהתאחה בצורה לא אופטימלית עלול לשנות את האנטומיה של המרווח.
- גורמים פונקציונליים/ביומכניים (הקשורים לתנועה ותפקוד השרירים):
- חולשה או חוסר איזון של שרירי השרוול המסובב: שרירים אלו אחראים לא רק על תנועת הזרוע, אלא גם על שמירת ראש ההומרוס ממורכז בתוך הגלנואיד ו"הורדתו" כלפי מטה בעת הרמת הזרוע, ובכך מרחיבים את המרווח התת-אקרומיאלי. חולשה או תפקוד לקוי שלהם עלולים לגרום לראש ההומרוס "לעלות" ולצבוט את הרקמות.
- דיסקינזיס של השכמה (Scapular Dyskinesis): תנועה לא תקינה או מיקום לקוי של עצם השכמה. השכמה מהווה בסיס יציב לתנועת הזרוע. כאשר שרירי מייצבי השכמה (כמו הטרפז, הרוםבואידים, והסרטוס אנטריור) חלשים או לא מתואמים, תנועת השכמה משתבשת. זה יכול לגרום לכך שהאקרומיון לא יתרומם מספיק בעת הרמת הזרוע, והמרווח התת-אקרומיאלי יקטן.
- יציבה לקויה:
- כתפיים שמוטות קדימה (Rounded Shoulders).
- קיפוזיס גבית מוגברת (עיקול יתר של הגב העליון).
- ראש "קדימה" (Forward Head Posture). יציבה כזו משנה את מנח השכמה והכתף, מקטינה את המרווח התת-אקרומיאלי ומעלה את הסיכון לצביטה.
- קיצור או נוקשות של רקמות רכות:
- נוקשות של הקופסית האחורית של מפרק הכתף.
- קיצור של שרירי החזה (פקטורליס מייג'ור ומינור). כל אלו יכולים להשפיע על מכניקת התנועה של הכתף.
- דלקת ונפיחות קיימת: כאשר הבורסה או הגידים כבר מודלקים ונפוחים (מסיבה כלשהי), הם תופסים יותר מקום במרווח התת-אקרומיאלי, מה שמגביר את הסיכוי לצביטה נוספת ומנציח "מעגל קסמים" של כאב ודלקת.
- פעילויות ועומס יתר:
- תנועות חוזרניות מעל גובה הראש:
- ספורט: שחייה (במיוחד חתירה וגב), טניס (הגשה), כדורעף וכדוריד (הנחתה, זריקה), הרמת משקולות (לחיצת כתפיים).
- עבודה: צבעים, חשמלאים, נגרים, עובדי בניין, מדריכי כושר.
- עומס פתאומי או לא מבוקר על הכתף.
- טכניקה לקויה בפעילות גופנית או בעבודה.
- גיל:
- הסיכון לתסמונת הצביטה עולה עם הגיל, עקב שינויים ניווניים טבעיים בגידים, התפתחות זיזי עצם, והיחלשות שרירים.
זיהוי התסמינים – מה מרגישים?
התסמינים של תסמונת הצביטה בכתף מתפתחים לרוב בהדרגה, אך יכולים גם להופיע באופן חד לאחר מאמץ מסוים.
- כאב: זהו התסמין העיקרי.
- מיקום: לרוב מורגש בחלק הקדמי או הצידי של הכתף. הכאב יכול להקרין מטה לצידי הזרוע, אך לרוב לא מעבר למרפק.
- אופי: יכול להיות כאב עמום וקבוע, או כאב חד ודוקר המופיע בתנועות מסוימות.
- החמרה בתנועות: הכאב מוחמר אופיינית בעת הרמת הזרוע הצידה (אבדוקציה) או קדימה (פלקציה), במיוחד מעל גובה הכתף. פעולות כמו לבישת חולצה, סירוק שיער, הושטת יד לחגורת בטיחות, או הושטת יד לאחור (למשל, לכיס האחורי) עלולות להיות כואבות.
- כאבי לילה: כאב המופיע או מחמיר בלילה, במיוחד בעת שכיבה על הכתף הפגועה. זהו תסמין שכיח הפוגע באיכות השינה.
- חולשה בכתף ובזרוע: לעיתים קשה להבחין בין חולשה אמיתית לבין חולשה הנגרמת עקב כאב המונע הפעלת כוח.
- הגבלה בטווח התנועה: במיוחד בתנועות של הרמה, סיבוב פנימי (הבאת היד מאחורי הגב), או סיבוב חיצוני.
- רגישות למגע: באזור הקדמי או הצידי של הכתף.
- "קליקים" או "קפיצות" (Clicking/Popping): לעיתים ניתן לשמוע או להרגיש קולות מהכתף בתנועה.
תהליך האבחון – איך הרופא יודע?
אבחון מדויק של תסמונת הצביטה חיוני להתאמת הטיפול הנכון. האבחון מתבסס על:
- אנמנזה (תשאול רפואי):
- הרופא ישאל על אופי הכאב, מתי החל, מה מחמיר או מקל עליו, האם קדמה לו פציעה, מהן הפעילויות היומיומיות, הספורטיביות והתעסוקתיות, וההיסטוריה הרפואית הכללית.
- בדיקה גופנית:
- התבוננות: הרופא יבחן את שתי הכתפיים, ויחפש סימני אסימטריה, נפיחות, אדמומיות, דלדול שרירים, ויציבה כללית.
- מישוש: הרופא ימשש את אזורי הכתף השונים כדי לאתר נקודות רגישות ספציפיות לאורך הגידים, הבורסה, והמפרק האקרומיו-קלביקולרי.
- בדיקת טווחי תנועה: הרופא יבקש מכם לבצע תנועות שונות עם הזרוע (אקטיבי), וגם יניע את הזרוע שלכם בעצמו (פסיבי), כדי להעריך את טווחי התנועה ואת קיום הכאב ו"הקשת הכואבת".
- בדיקות כוח: הערכת כוח השרירים השונים סביב הכתף, בדגש על שרירי השרוול המסובב.
- מבחנים קליניים ספציפיים (Special Tests) לצביטה:
- מבחן ניר (Neer's Sign).
- מבחן הוקינס-קנדי (Hawkins-Kennedy Test).
- קיימים מבחנים נוספים להערכת מעורבות גידי השרוול המסובב או הביספס.
- הערכת תנועתיות השכמה והיציבה.
- בדיקת עמוד שדרה צווארי: לשלילת הקרנת כאב ממקור צווארי.
- בדיקות הדמיה:
- צילום רנטגן (X-ray): לרוב הבדיקה הראשונה. יכול להדגים שינויים במבנה האקרומיון (סוג האקרומיון), נוכחות זיזי עצם, הסתיידויות בגידים, שינויים שחיקתיים במפרק האקרומיו-קלביקולרי, או סימנים עקיפים לצביטה (כמו היצרות המרווח התת-אקרומיאלי).
- אולטרסאונד (Ultrasound – US): בדיקה יעילה, זמינה ולא פולשנית להדגמת הרקמות הרכות. יכולה לאתר דלקת ונפיחות של הבורסה (בורסיטיס), עיבוי ודלקת של גידי השרוול המסובב (טנדיניטיס/טנדינוזיס), קרעים חלקיים או מלאים בגידים, והצטברות נוזלים. מאפשרת גם בדיקה דינמית להערכת הצביטה בתנועה.
- דימות תהודה מגנטית (MRI): הבדיקה המדויקת ביותר להדגמת רקמות רכות ומבנים תוך-מפרקיים. מספקת מידע מפורט על מצב הגידים, השרירים, הלברום, הסחוסים, ונוכחות בצקות או דלקות. נשמרת למקרים בהם האבחנה אינה ברורה, כאשר יש חשד לקרע משמעותי בגיד, או כאשר הטיפול השמרני נכשל ושוקלים התערבות ניתוחית.
אסטרטגיות טיפול – איך משחררים את ה"צביטה"?
מטרת הטיפול בתסמונת הצביטה היא להפחית כאב ודלקת, להחזיר טווח תנועה וכוח מלאים, לתקן ליקויים ביומכניים, ולאפשר חזרה לפעילות תקינה. ברוב המכריע של המקרים, הטיפול הראשוני הוא שמרני (לא ניתוחי).
- טיפול שמרני – קו ההגנה הראשון:
הצלחת הטיפול השמרני תלויה מאוד בשיתוף הפעולה של המטופל ובהתמדתו.
- מנוחה יחסית והתאמת פעילות:
- הימנעות מפעולות המחמירות את הכאב, במיוחד תנועות חוזרניות מעל גובה הראש או הרמת משאות כבדים.
- אין הכוונה למנוחה מוחלטת במיטה, אלא לשינוי והתאמה של הפעילויות הגורמות לכאב.
- טיפול בקור (קרח):
- הנחת קומפרסים קרים על האזור הכואב למשך 15-20 דקות, מספר פעמים ביום, במיוחד לאחר פעילות או בשלב החריף, יכולה לעזור בהפחתת כאב ודלקת.
- תרופות נוגדות דלקת וכאב:
- תרופות נוגדות דלקת שאינן סטרואידיות (NSAIDs): כגון איבופרופן (אדוויל, נורופן) או נפרוקסן (נקסין, פוינט). ניתן ליטול אותן דרך הפה או להשתמש במשחות/ג'לים למריחה מקומית. יש להיוועץ ברופא או רוקח לפני השימוש, במיוחד אם קיימות מחלות רקע או נוטלים תרופות אחרות.
- משככי כאבים אחרים: כמו פרצטמול (אקמול, דקסמול), אם NSAIDs אינם מתאימים.
- פיזיותרפיה – אבן הפינה של הטיפול:
- לפיזיותרפיה תפקיד מרכזי וקריטי בטיפול בתסמונת הצביטה, שכן היא מטפלת לא רק בתסמינים אלא גם בגורמים הבסיסיים לבעיה.
- הערכה מקיפה: הפיזיותרפיסט יבצע הערכה יסודית של הכתף, היציבה, דפוסי התנועה, וחוזק השרירים.
- הפחתת כאב ודלקת (בשלב הראשוני): שימוש באמצעים כמו טיפול ידני עדין, חבישות, ולעיתים אלקטרותרפיה (כמו TENS) או אולטרסאונד טיפולי.
- טיפול ידני (מנואלי): טכניקות המבוצעות על ידי הפיזיותרפיסט לשיפור טווחי תנועה במפרק הכתף, השכמה, ועמוד השדרה הצווארי והגבי, ולהרפיית שרירים תפוסים.
- תרגילים טיפוליים (המרכיב החשוב ביותר!):
- תרגילי טווח תנועה: להחזרת הגמישות והתנועתיות של מפרק הכתף והשכמה.
- תרגילי מתיחה: לשרירים מקוצרים כמו שרירי החזה (פקטורליס) והקופסית האחורית של הכתף.
- תרגילי חיזוק הדרגתיים:
- שרירי השרוול המסובב: בדגש על חיזוק מבודד ונכון של כל אחד משרירי הקבוצה, ובפרט מייצבי ראש ההומרוס.
- מייצבי שכמה: חיזוק שרירי הטרפז (חלקים תחתון ואמצעי), רומבואידים, וסרטוס אנטריור, לשיפור השליטה והקצב הסקפולו-הומרלי (תיאום תנועת השכמה עם הזרוע).
- תרגילי יציבה: לשיפור מנח הכתפיים, השכמות, והגב העליון.
- תרגול פרופריוספטיבי ונוירומוסקולרי: לשיפור "תחושת המפרק" והקואורדינציה.
- הדרכה והתאמה ארגונומית: הפיזיותרפיסט ידריך אתכם כיצד לבצע פעולות יומיומיות, ספורטיביות ועבודה בצורה נכונה ובטוחה, ויסייע בהתאמת סביבת העבודה למניעת עומס חוזר.
- הזרקה תת-אקרומיאלית של סטרואידים (קורטיזון):
- במקרים של כאב עז ודלקת משמעותית שאינם מגיבים לטיפולים אחרים, או המפריעים מאוד לפיזיותרפיה, הרופא עשוי להמליץ על הזרקת סטרואידים (חומר אנטי-דלקתי חזק) בשילוב חומר הרדמה מקומי, ישירות למרווח התת-אקרומיאלי (לרוב לבורסה).
- ההזרקה יכולה לספק הקלה משמעותית ומהירה בכאב ובדלקת, ובכך ליצור "חלון הזדמנויות" לביצוע יעיל יותר של תרגילי הפיזיותרפיה.
- לרוב, לא מומלץ לבצע יותר מ-2-3 הזרקות לאותו אזור, עקב סיכון פוטנציאלי להחלשת הגידים בשימוש חוזר ונשנה.
- טיפול ניתוחי – האופציה הניתוחית:
ניתוח נשקל רק לאחר כישלון של טיפול שמרני מקיף וממושך (לרוב לפחות 3-6 חודשים), או במקרים בהם קיים גורם מבני ברור לצביטה (כמו אקרומיון קרסי בולט או זיז עצם גדול) שאינו מאפשר שיפור משמעותי עם טיפול שמרני.
- ההליך הניתוחי: דקומפרסיה תת-אקרומיאלית (Subacromial Decompression – SAD) ואקרומיופלסטיה (Acromioplasty):
- הניתוח מבוצע כיום לרוב בגישה ארתרוסקופית (זעיר-פולשנית), דרך מספר חתכים קטנים בעור, באמצעות מצלמה זעירה (ארתרוסקופ) ומכשירים ניתוחיים עדינים.
- מטרת הניתוח: להרחיב את המרווח התת-אקרומיאלי ולהסיר את הגורם ללחץ על הרקמות הרכות.
- מהלך הניתוח כולל לרוב:
- בורסקטומיה (Bursectomy): כריתה והסרה של הבורסה התת-אקרומיאלית המודלקת והמעובה.
- אקרומיופלסטיה: "שיוף" או הסרה של החלק הקדמי-תחתון של האקרומיון, ובכך הגדלת המרווח התת-אקרומיאלי. אם קיימים זיזי עצם, הם מוסרים גם כן.
- שחרור הרצועה הקורקו-אקרומיאלית (Coracoacromial Ligament Release): לעיתים, אם רצועה זו מעובה ותורמת לצביטה, היא משוחררת או נכרתת חלקית.
- טיפול בבעיות נלוות: אם במהלך הניתוח מתגלה קרע משמעותי בגידי השרוול המסובב, הוא יתוקן באותו הליך במידת האפשר.
שיקום לאחר ניתוח
- לאחר ניתוח ארתרוסקופי לדקומפרסיה תת-אקרומיאלית (ללא תיקון גיד משמעותי), השיקום לרוב מהיר יחסית.
- הכתף עשויה להיות מקובעת במתלה למשך תקופה קצרה (ימים ספורים) לנוחות ולהפחתת כאב.
- פיזיותרפיה מתחילה בדרך כלל זמן קצר לאחר הניתוח, וכוללת תחילה תרגילים עדינים להחזרת טווחי תנועה, ובהמשך תרגילי חיזוק הדרגתיים.
- חזרה מלאה לפעילות, כולל ספורט, צפויה תוך מספר שבועות עד מספר חודשים, בהתאם להתקדמות האישית ולהנחיות המנתח והפיזיותרפיסט.
- אם בוצע גם תיקון של קרע בגיד, פרוטוקול השיקום יהיה ממושך יותר ומדורג יותר.
מניעה – איך להימנע מהצביטה מלכתחילה?
מניעת תסמונת הצביטה מתמקדת בטיפול בגורמים הפונקציונליים ובשמירה על בריאות הכתף:
- שמירה על יציבה נכונה: הן בישיבה, הן בעמידה, והן בזמן פעילות. "לפתוח" את בית החזה ולהימנע מכתפיים שמוטות קדימה.
- תרגול קבוע לחיזוק וגמישות שרירי הכתף והשכמה:
- חיזוק מאוזן של שרירי השרוול המסובב.
- חיזוק מייצבי השכמה.
- מתיחות לשרירי החזה והקופסית האחורית של הכתף.
- חימום יסודי לפני פעילות גופנית, ובמיוחד לפני פעילות הכוללת תנועות מעל הראש.
- הקפדה על טכניקה נכונה: בספורט ובעבודה. במידת הצורך, להיעזר במאמן או בפיזיותרפיסט לשיפור טכניקה.
- הימנעות מעלייה פתאומית בעצימות או במשך האימונים/עבודה. הגבירו עומסים בהדרגה.
- הקשבה לגוף: אם חשים כאב בכתף במהלך פעילות, יש לעצור או להפחית עצימות. אל תתעלמו מכאב!
- ארגונומיה נכונה בסביבת העבודה: התאמת גובה שולחן, כיסא, ומסך מחשב. הימנעות מעבודה ממושכת עם הידיים מעל הראש ללא הפסקות.
שאלות ותשובות נפוצות
- ש: כמה זמן לוקח לתסמונת הצביטה להחלים?
- ת: זמן ההחלמה משתנה מאוד ותלוי בחומרת המצב, משך התסמינים לפני הטיפול, הגורמים הבסיסיים, ומידת ההיענות לטיפול (במיוחד לפיזיותרפיה). במקרים קלים, שיפור יכול להיראות תוך מספר שבועות. במקרים מורכבים יותר, או כאלו שהוזנחו, ההחלמה עשויה לארוך מספר חודשים.
- ש: האם תסמונת הצביטה יכולה להוביל לקרע בגיד השרוול המסובב?
- ת: כן. צביטה כרונית וחיכוך מתמשך של הגידים עלולים לגרום לשחיקה, היחלשות, ובסופו של דבר לקרעים חלקיים או מלאים בגידים. לכן, חשוב לטפל בתסמונת הצביטה בשלביה המוקדמים.
- ש: האם ניתוח לדקומפרסיה תת-אקרומיאלית תמיד מצליח?
- ת: לרוב, תוצאות הניתוח טובות, במיוחד כאשר הוא מבוצע לאחר מיצוי טיפול שמרני ובחירה נכונה של המטופלים. עם זאת, כמו בכל ניתוח, קיימים סיכונים ואין ערובה להצלחה של 100%. ההצלחה תלויה גם בשיקום נכון לאחר הניתוח.
- ש: אילו תרגילים כדאי לי להימנע מהם אם יש לי תסמונת צביטה?
- ת: באופן כללי, יש להימנע או להגביל תרגילים המערבים הרמת הזרוע מעל גובה הכתף כנגד התנגדות, במיוחד אם הם גורמים לכאב. דוגמאות יכולות לכלול לחיצת כתפיים (Overhead press), הרחקת ידיים לצדדים (Lateral raises) מעל 90 מעלות, או תרגילים מאחורי העורף. חשוב מאוד להתייעץ עם פיזיותרפיסט שיתאים תוכנית תרגילים אישית ובטוחה.
נקודות למחשבה
- טפלו בשורש הבעיה, לא רק בתסמינים: זריקת קורטיזון עשויה להקל על הכאב, אך אם לא יטופלו הגורמים הפונקציונליים (כמו חולשת שרירים, יציבה לקויה, או תנועתיות שכמה לקויה), הכאב צפוי לחזור. פיזיותרפיה היא המפתח לטיפול בגורמים אלו.
- סבלנות והתמדה בפיזיותרפיה: שינוי דפוסי תנועה וחיזוק שרירים דורשים זמן ומאמץ. אל תתייאשו אם אינכם רואים שיפור מיידי.
- הכתף כחלק משרשרת תנועתית (Kinetic Chain): לעיתים, בעיות בכתף קשורות לליקויים באזורים אחרים בגוף, כמו נוקשות בעמוד השדרה הגבי או חולשה בשרירי הליבה. פיזיותרפיסט טוב יבחן את הגוף כמכלול.
סיכום: הכתף שלכם ראויה לתשומת לב
תסמונת הצביטה בכתף היא מצב שכיח, אך בהחלט בר טיפול. הבנת הגורמים לבעיה, אבחון מדויק, ובחירת הטיפול המתאים – לרוב טיפול שמרני המבוסס על פיזיותרפיה – יכולים להוביל להקלה משמעותית בכאב, לשיפור התפקוד, ולמניעת בעיות עתידיות. השתתפות פעילה שלכם בתהליך הטיפול והשיקום, והקפדה על אורח חיים בריא לכתפיים, הם המפתח לחזרה לחיים מלאי תנועה ונטולי כאב.